ביום שלישי חולקו התעודות בכל בתי הספר היסודיים בארץ.
היה ברור לי שהפיד שלי יהיה מלא בהורים גאים שמעלים תמונות של הילדים שלהם עם תעודות הצטיינות פדגוגיות, חברתיות וכו'.
בתעשיית תעודות ההצטיינות לוקחים חלק מעטים בלבד.
המחנכת מחלקת תעודות הצטיינות, המנהלת מוסיפה גם משלה. והנה הפייסבוק מתמלא בתמונות של מנהלות ומורות עם הנבחרת הקטנה והמצוינת שלהן.
על כל זה מסתכלים מהצד הורים וילדים מתוסכלים שלא זכו להיות חלק מהנבחרת.
כל מה שנותר להם הוא להיות בשורת המעודדות ולנפנף בתעודות ה"זניחות" שלהם כאילו היו פונפונים ולא יותר.
ואני בכלל טוענת שכל ילד מצוין במשהו! ולכן, מיותר בכלל לחלק תעודות מהסוג הזה.
הבן שלי אבשלום נכנס השנה לכיתה א'.
ידענו מראש שלמערכת יהיה קשה איתו. מעולם לא הגדרנו את זה אחרת.
לאבשלום יהיה קל, כי בבית אנחנו דואגים להעצים את החוזקות שלו.
עם החוזקות האלה הוא הולך לבית הספר מדי יום, ואם מישהו שם לא ידע להעריך את זה, אנחנו, ההורים שלו נדע להתמודד עם זה. גם הוא ילמד להתמודד עם הזמן.
בינתיים, בכיתה א', זה התפקיד שלנו. והתפקיד הזה הוא קריטי להמשך הדרך הארוכה הזו בתוך מערכת החינוך הציבורית.
בבית הספר הבינו מהר שמדובר בילד "איטי".
יש לו קצב אחר. הוא לא עומד בקצב הנדרש.
בית הספר הוא חלק ממערכת חינוך שלמה שלצערי הרב, אחרי שנה אחת אני יכולה לומר שמערכת זו אינה מסוגלת להתמודד עם ילדים כמו אבשלום. והם לא מעטים. הפתרון בדרך כלל הוא – הילד צריך לעבור לחינוך המיוחד. ואכן לא אחר היום וזומנו לשיחה וההצעה הזו עלתה בפנינו.
המערכת מוכוונת הישגים. המערכת עסוקה במדידה. המדידה מאד ברורה.
יש יעדים וצריך להספיק אותם ולא משנה מה מידת היכולת של הילד לעמוד בקצב שמערכת החינוך הגדירה מראש.
יכולת יש לו! הקצב שונה.
מבחינת בית הספר ילד בכיתה א' צריך כבר לדעת לקרוא עד חנוכה.
לעומת זאת יש שגורסים אחרת. בכל מקרה, שיטות ותיאוריות יש בשפע, אך בסופו של דבר כל ילד הוא אדם בפני עצמו והלמידה צריכה להיות מותאמת לכל ילד וילד ולא מותאמת יעדים.
ביקשתי להקל על בית הספר והצהרתי שאני כאמא של אבשלום לא אייחס להם כישלון אם אבשלום לא ידע לקרוא אפילו אם נגיע לסוף השנה.
התשובה שקיבלתי היא שהילד לא ידע להתמודד עם חוויית הכישלון.
הסברתי שאם זה המסר שהוא יקבל מאתנו, המבוגרים המשמעותיים בחייו, אנחנו ההורים והם כמורים, אז הוא ירגיש שהוא כישלון.
אבל אפשר אחרת.
אפשר באמת להתעמק ולחדד לילד את הכוח שיש בו גם אם זה לא מופיע בשום חוזר מנכ"ל או הנחיה פדגוגית כלשהי.
הצעתי שיתרכזו דווקא במה שהוא טוב בו – חשבון למשל.
הוא אוהב מאד מספרים. הרבה יותר קל לו.
אולי בגלל שהוא אוהב את זה.
אולי בגלל שזה באמת יותר פשוט עבורו.
אני באמת לא יודעת.
הסבירו לי שקודם כל הוא חייב ללמוד לקרוא ולכתוב כי אחרת איך ידע לקרוא את התרגילים בחוברת החשבון.
וכך, במשך כל השנה, עסקו אך ורק בחולשות של אבשלום.
אחד היתרונות של אבשלום הוא, שהוא לא מוותר לעצמו. הוא בכלל לא חושב שהוא יודע פחות משאר ילדי הכיתה.
זה לא העניין מבחינתו. הוא לא בתחרות עם אף אחד.
המחנכת לא פעם אמרה לי – "הוא לא מודע בכלל למצבו. נראה שזה לא מפריע לו".
אני עניתי לה – הוא מודע מאד למצבו וזה באמת לא מפריע לו כי מבחינתו הוא יודע מה שהוא יודע, ועל פי זה הוא מעריך את עצמו.
את מה שהוא לא יודע הוא ידע עם הזמן.
גם אנחנו כהורים מתייחסים למה שאבשלום יודע ומעריכים אותו על פי זה. ממש לא על פי מה שהוא כביכול אמור לדעת אך עדיין לא יודע.
נשמע כמו בליל של מילים לא מסודר.
אם תקראו שוב, תבינו בדיוק למה אני מתכוונת.
שלא תבינו לא נכון. יש בעיות אובייקטיביות שמקשות על אבשלום להתמודד עם משימות מסוימות.
אם לילד יש בעיית מיקוד ראייה, קשה לו יותר לרכוש מיומנויות של קריאה וכתיבה.
אם לילד יש אפילפסיה והוא מקבל תרופות על בסיס יומיומי, זה משפיע על התפקוד שלו בכיתה.
אם יש לו בעיות מוטוריות, זה מקשה עליו לכתוב, ואם הוא מעט מגמגם זה מקשה עליו לבטא את עצמו.
את רוב הבעיות האלה גילינו בעצמנו וטיפלנו בהם.
לא עצמנו עיניים. לא ויתרנו לעצמנו ולא לאבשלום ועשינו כל מה שאפשר על מנת להתגבר על האתגרים האלו.
אבל אף אחד לא עומד לנו על הראש – לא מנהלת, לא מפקחת ולא משרד חינוך שדורש תוצאות ויהי מה!
כל הבעיות האלה קיימות גם בבית.
אבל בבית אנחנו זוג הורים עם שני ילדים ולא מורה אחת עם 30 תלמידים (במקרה הטוב).
בבית אנחנו מחליטים על מה לשים דגש. אנחנו גם מחליטים מה הכללים ועל מה אנחנו לא מוותרים.
בבית הספר המאוחד בירוחם עשו את מה שהם חשבו לנכון על מנת לעזור לאבשלום.
הם השתדלו מאד ונתנו לו שעות פרטניות ושעות שילוב רבות.
המחנכת של אבשלום זיהתה די בתחילת הדרך שהיא לא תוכל לעזור לו ולכן היא זקוקה לעזרה.
היא הציעה תכנית – אבשלום יצא בכל יום בבוקר ללמוד עם זהבה, מורה לחינוך מיוחד.
זהבה בילתה עם אבשלום שעתיים מדי יום על מנת להקנות לו את הקריאה והכתיבה בדרך יצירתית ומכילה.
השעות איתה היו שעות משמעותיות מאד עבור אבשלום.
הוא למד בדרך חווייתית ולא מאיימת.
במקום להתמודד עם חוברות, הוא שמע שירים וסיפורים, שיחק במשחקים כדי ללמוד צלילים והכל באהבה אדירה.
זהבה ראתה את אבשלום!
תעודת סוף השנה שלו הפתיעה אותי.
אכן לא אהבתי את סגנון הניסוח של ההערכות שהוא קיבל.
אך מה שהדאיג אותי יותר, שהיו מקצועות בהם אבשלום בקושי השתתף בשיעורים, בגלל שנבנתה עבורו מערכת משלו, ובהם הוא קיבל הערכות טובות.
די תמוה לא?
ואבשלום – הוא גיבור אמיתי.
לא מוותר לעצמו כלל וכלל.
מתאמץ ומנסה עד שהוא מצליח.
הוא למד לרכוב על אופניים לבד.
הוא התאמץ בשיעורי שחיה והיום הוא שוחה להפליא.
הוא יודע לספר סיפורים מדהימים על "העולם שלו".
הוא לוקח לפעמים את חוברת החשבון ומנסה לפתור תרגילים וגם מצליח.
כל משימה שהוא מציב לעצמו הוא עומד בה! בזכות הביטחון העצמי הגבוה שהיא נכס עבורו.
בזכות המוטיבציה מול כל הספקנים. בזכות מה שהוא ומי שהוא מאמין שהוא יכול להיות.
והכי חשוב, אנחנו, ההורים שלו מאמינים בו לא פחות ממנו!
הורים יקרים, אנא מכם, תסתכלו על הילד שלכם בעיניים טובות.
אתם מסוגלים לזה.
בואו נעשה את זה אנחנו ואחר כך נלמד את מערכת החינוך לעשות זאת גם כן.
חני בריגע
יו"ר ועד הורים יישובי בירוחם
 |
חני יצרה עבורכם תעודה שכזו אם תרצו להדפיס
לחצו על התמונה להגדלה ולהדפסה |
