"הדרך הקלה והמהירה" – על טיפול תרופתי בהפרעת קשב

פוסט אישי מאת רונה יהב על הדרך שעברה עם בנה – חיפוש פתרונות להפרעת קשב

בדרך כלל אני נמנעת מחשיפת פרטים על הסיפור האישי שלנו,

אבל אולי זה יסביר את הכאב שאני יודעת שהוא מנת חלקם של רבים

מול פרסומים שמאדירים גישה אלטרנטיבית דרך השוואה (החוטאת למציאות) לטיפול קונבנציונאלי (תרופתי בפרט) – והגדרתו בבחינת "הדרך הקלה".

אז בואו רגע נתייחס ל"דרך הקלה והמהירה" (המאוד אישית) שלנו:

חשדתי שלבן שלי יש הפרעת קשב כבר בטרום חובה (ושהוא מחונן שיערנו מאז שהיה פעוט).

פסיכולוגית מומחית מדהימה חיזקה את שתי ההשערות.

בשלב ההוא ניסינו קבוצת מיומנויות חברתיות ופרחי באך (לשווא).

בכיתה א' הוא אובחן עם הפרעת קשב מובהקת, ובכיתה ב' כמחונן.

 

אז אילו טיפולים היו לנו? (לא מבטיחה לזכור הכול):

• פרחי באך
• ריכוזית
• פיס
• אומגה 3
• מעל שנה אצל תרפיסטית נוירו-התפתחותית.
• חצי שנה אצל מטפלת אחרת, ייחודית ומגוונת בכליה (לא קונבנציונאלית).
• ביופידבק.
• נוירופידבק.
• תוכנה לאימון מוחי.
• זום.
• הומיאופתיה ברקיחה מותאמת אישית משתנה, הפעם תקופה ארוכה יותר.
• רפלקסולוגיה.
• טיפול רגשי.
• פעילות גופנית: פעמיים בשבוע ג'ודו מגיל 4, שחייה, רכיבה על אופניים, טרמפולינה, שק אגרוף, מתקן טיפוס.

 

ילד כבוי ובודד

מי שאומר שטיפול תרופתי בהכרח גורם לילד להיות כבוי (בהכללה כהשפעה ולא כתופעת-לוואי קשה),

לא יודע הרבה על הטיפול התרופתי וכנראה לא חווה ילד כבוי מהו.

ילד כבוי זה מה שהילד שלי התחיל להיות בסביבות כיתה ג', ללא טיפול תרופתי.

הילד המחונן וברוך הכישרונות, שכל כך צמא לחברה עד שקשה לו להיות לבד – נשאר לבד.

בלי חברים, ללא הצלחות,

גם לא בזירות חייו האהובות ביותר,

גם לא בחוגים, גם לא בימי ה"שליפה" של המחוננים (בהם תמיד פרח),

 

באותה הזדמנות אציין, שחרף הביקורת הנוקבת שלי על מערכת החינוך,

לא – הפרעת הקשב לא משפיעה רק מהבוקר עד הצהריים, ולא נעלמת גם במסגרת מכילה ומהממת.

זה בתגובה לכל הטוענים שכדור נותנים "בשביל המורה".

זה לא בשביל המורה – זה בשביל הילד!!!

 

כשהילד מאבד תקווה

עם הצפה יומיומית של ביקורת, של מאמצים שלא נושאים פרי,

(וגם נעלמים מעיני הסביבה, כך שרק הוא יודע כמה הוא כן רוצה ומתאמץ),

של תחושת כישלון, אכזבה, חוסר אמון בעצמו וביכולותיו, בדידות… ויאוש.

ואז בכיתה ד', הוא אמר לי:

"אמא, אין לי כוח כבר. אני לא מצליח בשום דבר"

כאן לא מצאתי לנכון להתווכח עם החשיבה המכלילה והקיצונית.

ככה הוא הרגיש.

אז כן, הוא התחיל לקבל טיפול תרופתי.

עדיין זה לא אמור לעמוד בפני עצמו,

אז במקביל עבר תהליך אימון אישי אצל מאמן מוסמך עם התמחות בקשב,

ולאחרונה התחלנו "קוג-פאן".

 

אני מכה על חטא, כי חשבתי ש"ידי על הדופק",

שאני ערה למחירים שבני נושא בהם,

שהדרך מצדיקה אותם ואת הזמן הממושך שבו נתתי לו לרכוב במעלה דרך חתחתים על אופניים רפויי שרשרת,

נתתי לו מצפן וצידה לדרך וניסיתי לעודד אותו בכל כוחי,

אבל מנעתי ממנו את גלגלי העזר.

 

עם הטיפול התרופתי

הילד שלי לא נכבה, לא נהייה פסיבי, לא פחות פעיל, ובטח שלא "זומבי"!

(למען השם, אולי תפסיקו כבר ולו עם המילה הזאת?!?!)

הילד מפגין גם תחת השפעה – "אלף כבאים לא יצליחו לכבות אותי"

(לא שמישהו בכלל חלילה ניסה!).

הילד הזה, שיודע כל כך יפה לבטא את תחושותיו,

מיטיב להסביר את חוויותיו עם ובלי,

לדייק איפה ובמה הוא מרגיש שזה עוזר לו,

ומתי הוא יכול או סתם רוצה בלי.

 

סוף כל סוף הוא חווה הצלחות!

הבדידות הממושכת והבלתי נסבלת שבה היה שרוי, לאט-לאט התפוגגה.

הוא חידש קשרים ישנים ויצר חדשים.

אחרי אינספור תחרויות ג'ודו שבהן נאמר לו "לא משנה, העיקר החוויה",

הוא סוף סוף עמד על פודיום וקיבל לראשונה מדליה של זכייה ולא רק של השתתפות,

שבאמת מזמן הגיע לו לקבל.

("העיקר החוויה" – אז מה קורה כשהיא מסמלת שוב ושוב כישלון…?)

הילד שלי לא "כבוי" (בקושי כשהוא ישן, אבל בטח לא בשום מצב אחר)

ורחוק שנות אור מלהיות פסיבי.

אם כבר, סוף סוף הוא אכן יכול להיות פעיל ולא סתם "פול גז בניוטרל".

הוא לומד, רוכש כלים ואסטרטגיות,

לומד להכיר את עצמו ולממש את יכולותיו הגבוהות,

לומד את נקודות האתגר וצועד הרבה יותר בבטחה במסע הארוך לשכלל אותן ככל שניתן.

 

עלות מול תועלת – מה המחיר שהילד משלם בדרך?

כפי שאני תמיד מציינת בהקשרים שונים, יש מי שיצליחו גם בלי וזה נהדר, כן ירבו.

את הגבול כמה זמן להקדיש או להקריב לטובת העניין יבחר כל הורה לעצמו, כל מקרה לגופו.

הפרמטר שהוא נר לרגליי בשיקולי הטיפול התרופתי הוא המחירים שהילד משלם בלעדיו,

בשנים שבהן הוא בונה את דימויו העצמי ואת תחושת הערך שלו.

אני חושבת שעלינו להיות מאוד סלקטיביים ומודעים לגבי הבחירות מה לנסות,

לשמור על ראש פתוח אבל גם רגליים על הקרקע,

ולמצוא איזון בין אופטימיות ותקווה לבין הערכה נכונה ורגישה של המציאות.

 

מילה לאנשי המקצוע:

תהיה אמונת איש המקצוע אשר תהיה,

טוב יעשה אם לא ירומם את תפיסותיו ושיטתו דרך השחרה של "הדרך האחרת",

יבין שבעשותו כן הוא פוגע ברבבות אנשים שמיוסרים דיים גם בלי זה,

ויהיה בענווה ותיאום ציפיות באשר לפרישת משנתו ויכולותיה.

ההצהרה הרווחת, שבגישה האלטרנטיבית מטפלים בשורש הבעיה,

תוך אמירה שבדרך הקונבנציונאלית מתייחסים באופן שטחי וקל דעת רק לסימפטומים,

היא בעיניי יומרנית כשמדובר בהפרעת קשב, שבסיסה נוירולוגי.

(אנא חסכו ממני שכנועים שאין דבר כזה, לא תמצאו את הטיעון שעוד לא שמעתי, תודה).

בהפרעת קשב לא מטפלים, אלא מנהלים ומשכללים.

כשהטיפול הוא רב תחומי ומותאם אינדיבידואלית לצורך,

הוא נוגע בשורש הבעיה הרבה יותר מכל טיפול שמכחיש הפרעת קשב או מתיימר להעלים אותה.

 

נ.ב.

בהתייחס לאנשי מקצוע שנוקטים באסטרטגיה הזאת (כדי לא להכעיס קהלים פוטנציאליים):

להגיד כביכול בעקיפין דברים קשים למדי אודות טיפול קונבנציונאלי ואז להצהיר שאין בכך כדי לשלול אותו,

יוצר אצלי דיסוננס קוגניטיבי.

זה קצת כמו להגיד:

"ראש הממשלה הוא מושחת, הוא מוליך אותנו לאבדון, הייתי מחליף אותו כמעט בכל אחד אחר… אין בכך כדי לשלול את ראש הממשלה".

 

מדם לבי אני מדברת, סליחה על האורך והטון הנוקב.

ולמי ששרד עד כאן – תודה.

כתבה: רונה יהב