איך לעבור את גיל ההתבגרות בשלום

עיבוד משותף שלנו ושל ליסה גרוסמן לספר Surviving Your Adolescents מאת תומס פ’לן.

איך לעבור כהורים את גיל ההתבגרות בשלום?

גיל ההתבגרות הוא תקופה של בלבול, חיפוש זהות, התרחקות מההורים ובחינת גבולות.

עבור הורים רבים זו תקופה של דאגה, תסכול, ולעיתים גם ייאוש.

חשוב לזכור שאפשר לעבור את השנים האלה בלי מאבקים מתמשכים ובלי לשבור את הקשר הטוב עם המתבגר שלנו.

איך נשמור על מערכת יחסים טובה עם המתבגרים ועדיין נישאר ההורים שהם צריכים (גם אם הם לא מודים בזה)?

בשלב זה חשוב שההורה יעבור מתפקיד של "מנהל" לתפקיד של מלווה.

לא לנסות לשלוט בכל החלטה או התנהגות, אלא לשחרר בהדרגה, לתת מקום לעצמאות.

במקביל חשוב לשים גבולות ברורים בנושאים שחשובים באמת:

ערכים, בטיחות, וכבוד הדדי.

הרבה מהתגובות הרגשיות של מתבגרים כמו חוצפה, הסתגרות, התנגדות, הן חלק נורמלי מתהליך ההיפרדות הבריא.

תפקידנו כהורים הוא לא לקחת את זה אישית.

להימנע מהרצאות ודרמות מיותרות ולחפש רגעים קטנים של חיבור.

חשוב לוותר על ארבע טעויות נפוצות של הורים:

🔸 להטיף. 🔸להזהיר. 🔸לשאול שאלות חטטניות. 🔸לפרש כל דבר כעלבון אישי.

במקום זאת, אנחנו נקראים ללמוד להקשיב, להציב גבולות בשקט ולהחזיק להם את היד גם כשהיא לא מושטת אלינו.

חשוב לזכור: המטרה היא לא לגדל "ילדים טובים", אלא מבוגרים בריאים ועצמאיים.

בדיקת גבולות והתנגדות בדרך לבניית זהות

כולנו יודעים שמתבגרים נוטים לבדוק גבולות תוך חיפוש אחר זהותם העצמית ומשמעות לחייהם.

הם מתנגדים לבקשות שלנו, מדברים בחוצפה, לועגים לנו כאילו אנו לא מבינים כלום ועוסקים בדברים שנראים לנו לעיתים טיפשיים ולא אחראיים.

תופעות גיל ה"טיפש עשרה" מזכירות לעיתים את הסימפטומים של הפרעת קשב.

כאשר מדובר במתבגר עם הפרעת קשב, ההתנהגויות עשויות לאתגר את ההורים אף יותר.

הורים מנסים למצוא פתרונות שיאפשרו להם להישאר בעמדת סמכות, תוך שמירה על הערכים החינוכיים שחשובים להם.

מצד שני הם מבינים שבשלב זה נדרש מהם גם "לשחרר את החבל", כלומר לאפשר למתבגר למצוא פתרונות בעצמו ולהתמודד עם בעיות באופן עצמאי.

במשחק הגמר בין הורים לבין מתבגרים התוצאה צריכה להיות 1:1, אך לרוב המציאות היא אחרת: מתבגר-1 הורה-0

הילד פעמים רבות מצליח למשוך תשומת לב רבה לאחר התנהגות שלילית וגם מצליח לחמם את הוריו עד להתפוצצות רגשות של שני הצדדים.

התנהגויות מתבגרים שמתנגשות עם ההורים

התנהגות לא קונבנציונאלית

מטרתה היא להיות שונים מהמבוגרים אך זהים למתבגרים אחרים.

ההתנהגות הלא קונבנציונלית מכסה תחומים רבים. בגדים, מוסיקה ואפילו ערכים.

אם תשאל מתבגר מה חשוב לו הוא יגיד בדרך כלל שחברים יותר חשובים מלימודים, כיף יותר חשוב מבריאות.

ההורים מן הסתם רואים את זה אחרת.

התנתקות פיזית ורגשית

בני נוער ממעטים בתקשורת מילולית, מסתגרים בחדרם ולא מעוניינים לצאת או לבלות עם ההורים.

אי ציות לבקשות

אין להם זמן לעזור בבית או להתכונן למבחן, אבל יש זמן לבילויים עם חברים או לשיחות טלפון ארוכות.

אגוצנטריות

הם ממוקדים במחשבות וברגשות של עצמם ורגישים ביותר להערות, עצות וביקורת.

מתנהגים כאילו הם שחקנים לפני קהל מדומה.

כאילו הם מרכז העולם וכולם מסתכלים רק עליהם.

לעיתים הם חיים בתחושה שיש להם כוחות מיוחדים.

חוויות מסוכנות

נהיגה מסוכנת, שימוש בסמים, שתייה ופעילות מינית.

המתבגרים חשים לפעמים שהם לא יכולים להיפגע משום דבר.

חלק מההתנהגות המסוכנת היא נורמלית ואינה מצביעה על בעיה.

עם זאת אחוז המיתה מתאונות דרכים עקב שימוש באלכוהול וסמים גבוה במיוחד באוכלוסיית המתבגרים.

הם עדיין לא מבוגרים באמת

מתבגרים כועסים על המבוגרים בחייהם מעצם העובדה שהם עצמם עדיין לא מבוגרים ולא יכולים לעשות ככל העולה על רוחם.

"למה אני צריך רשות? אני גדול ומבין הרבה יותר ממבוגרים. אני כבר נוהג. יש לי כבר מערכת יחסים. למה אני לא יכול להחליט לבד?"

הורים רבים מחליטים לא להתערב בשלב זה באמת.

אך למרות הרצון לסמוך על המתבגר, הוא לא תמיד יודע מה נכון, לא תמיד לומד מטעויות ולא מפנים כללים ולקיחת אחריות.

הורים עלולים להיגרר למשחק "תפסתי אותך".

בספר "משחקים שאנשים משחקים" כתב אריק ברן על כמה מהדרכים שאנשים משחקים זה עם זה.

הוא קרא למשחקים האלה בשמות הומוריסטים כמו: "בעט בי", או "למה זה תמיד קורה לי?"

המשחק הכי פופולרי לטענתו הוא "עכשיו תפסתי אותך".

במשחק הזה אדם אחד תופס את האחר בביצוע מעשה שלילי ואז ממשיך להתפרצות זעם, ביקורת, נאומים.

הורים עושים את זה על "הפשע הנורא" שתפסו בו את הילד.

למה עושים את זה?

פשוט כי זה מאוד מספק מדי פעם להתפוצץ!

מה שקורה בעיקר במשפחות של ילדים עם צרכים מיוחדים הוא שההורה מפתח גישות לא רציונאליות בגלל תסכול מול מתבגר מרדן.

ההורה עלול לחשוב על המתבגר מחשבות שליליות מאוד למרות שההתנהגות של הילד לגמרי נורמלית.

רוצים לבדוק אם אתם מכורים ל"משחק" הזה?

נסו לענות על שלושת השאלות הבאות:

🔸האם אני כועס/ת על הילד באופן עקבי?

🔸אני נוטה לצאת מגדרי כאשר אני מדבר/ת איתו?

🔸האם אני חוזר על אותן מילים שוב ושוב למרות שאין לכך שום תוצאות?

אם עניתם "כן" על אחד מהשלושה אתם משחקים ב"עכשיו תפסתי אותך".

אז מה עושים? הנה כמה אסטרטגיות.

בחרו איזה תפקיד מתאים לכם בהורות:

ישנם, בעיקרון, ארבעה תפקידים אפשריים להורה, מהפסיבי ביותר ועד האקטיבי ביותר:

1. צופה. 2. יועץ. 3. מנהל משא ומתן. 4. מנהל.

הצופה

אתה בוטח בילד שיפתור דברים, אתה מקשיב באופן אמפתי אבל אתה לא מייעץ.

אתה יודע אילו התנהגויות הן מינוריות ולא מגיב לדברים הקטנים והמעצבנים כמו:

בגדים, שעת שינה (בסופי שבוע אם זה לא מפריע לתפקוד), בחירת חברים (אם הם לא מובילים להתנהגות מסוכנת) וכדומה.

היועץ

אם ההורה חושב שהוא אובייקטיבי לגבי בעיה אבל חייב לעשות משהו – התפקיד הבא שהוא יכול לבחור הינו של היועץ.

הקונפליקטים הכי גדולים בין ילדים להוריהם קורים כאשר אחד ההורים מרגיש שתפקיד מסוים (יועץ לדוגמא) מתאים לו והילד מרגיש שההורה צריך להיות צופה.

רצוי לשאול את המתבגר קודם אם הוא זקוק או רוצה ייעוץ.

למשל "אכפת לך אם נדבר על משהו? בואי נקבע זמן… אני רוצה לייעץ לך לגבי איזשהו נושא".

חשוב להבהיר למתבגר שהתפקיד שלך כהורה הוא לייעץ ואת ההחלטה האחרונה הוא עצמו יעשה.

דרך נוספת לייעץ, חוץ מ"להזמין תור", הוא לכתוב פתק של המחשבות שלך.

זו שיטה טובה מכיוון שמתבגר לרוב מתנגד לטון של ההורה, במיוחד כשההורה מודאג.

כאשר ההורה מוצא את עצמו נואם או צועק הוא צריך לבחור במשא ומתן.

מנהל משא ומתן

משא ומתן מתחיל בשלב ראשון כך:

"יש לנו בעיה ואני רוצה לדבר איתך על זה. מתי זה זמן טוב לדבר על הליכלוך שהשארת בחדר שלך?"

או "אני רוצה למצוא זמן טוב לדבר על העישון שלך, תגיד לי מתי זה זמן טוב".

חשוב לדבר בזמן רגוע, להתחיל עם הגדרת הבעיה בצורה ברורה ומהירה ואז לבקש את התגובה.

בשלב שני ההורה מנסה להגיע להסכם:

"ברור שאנחנו לא מסכימים, אבל אפשר להגיע לפשרה שמקובלת על שנינו. איזו פשרה יכולה לדעתך לעבוד?".

המטרה הינה להגיע לwin-win, כלומר רווח לשני הצדדים.

אם המתבגר אינו משתף פעולה או מרגיש שאין בעיה – אז עוברים לתפקיד המנהל.

המנהל

כאשר ההורה ניסה להיות צופה, יועץ או להגיע להסכם וזה לא עובד והבעיה היא בעיה חמורה – ההורה יכול לבחור את תפקיד המנהל:

ההורים משוחחים ביניהם, מגדירים את הבעיה ומחליטים מהו הפיתרון המשותף שלהם, כאשר הם מאוחדים לקראת תקופה מאתגרת בה המתבגר בודק גבולות.

ההורים כותבים אזהרה מפני התנהגות מסוימת אשר אינה מקובלת ואם היא לא משתנה תוך זמן קצר, הם מזהירים שיהיו תוצאות.

יוצרים יחד רשימה ובה מחלקים התנהגויות שליליות לשלוש קטגוריות, לפי חומרת הבעיה.

קובעים מראש מה תהיה התוצאות לכל קבוצה.

ההורה מסביר לילד בקצרה מה ההתנהגות השלילית, מה התוצאות האפשרויות והילד יכול לבחור את העונש בהתאמה.

אם ההתנהגויות שכיחות, חשוב לחזק את הילד בכל יום שעובר ללא התנהגויות אלה.

התנהגויות שליליות חמורות: גניבה, מריבות, הרס חפצים, שקרים, אלימות מילולית או פיזית.

בינוני: התחצפות, אי הכנת שיעורי בית, אי הליכה לבית הספר עקב איחור בהתארגנות בבוקר, הגעה הביתה מאוחר מכפי שסיכמנו.

התנהגות קלה: איחור קצר, איבוד חפצים, אי ביצוע מטלה ביתית.

החליטו מראש על עונש שמקובל על הילד במקרים שהוא חורג מהגבולות שלכם – על פי חומרה.

כללים:

🔸כשהבעיה שרוצים לדבר עליה היא מרשימת הדברים הפחות חשובים, אפשר לשוחח מהמקום של יועץ, שמזכיר שיש גבולות והתחייבויות.

🔸כאשר זה מרשימת הבעיות החמורות, קובעים פגישה ומדברים מהמקום של מנהל למשא ומתן. הקביעה הסופית היא של ההורה.

🔸אם השיחה הופכת למריבה או אם הילד מדבר בחוצפה – אין להמשיכה. אמרו "השיחה הזו הסתיימה" ועזבו.

🔸אל תנסו להוכיח שהילד טועה, שאי אפשר לסמוך עליו ואל תוציאו את כל ארסנל הנשק שלכם נגדו.

המלצות:

🔸נסו למצוא את חוש ההומור.

🔸היזכרו בעצמכם בגיל הזה והרשו לעצמכם לשים לב למה שבאמת חשוב: לחזק את הילד יותר מאשר לבקרו.

🔸בשום פנים ואופן אל תשתמשו בתגיות, בשמות גנאי ובכעס כדי לשחרר עצבים.

אל תשכחו – אתם מודלים לחיקוי!

הילדים מסתכלים ולומדים מכל תגובה שלכם.

קבלו אחריות על מה שאתם אומרים ועושים.

נהגו עמם בכבוד ובחוכמה.

אל תשחקו ב"תפסתי אותך" במשמעות השלילית.

שחקו ב"תפסתי אותך" רק לגבי מעשים חיוביים והעצימו את הילד שלכם ואת עצמכם!

פוסט משותף שלנו עם ליסה גרוסמן – פסיכולוגית חינוכית, מאמנת בכירה לבעלי ADHD, מדריכה מוסמכת של לשכת המאמנים.

מנחת קורס מאמן התפקודים למבוגרים עם הפרעת קשב.

www.lisagrossman.com

מייל: [email protected]