איך להפוך התנגדות של בני נוער לשיתוף פעולה?

מאת: ליסה גרוסמן – פסיכולוגית חינוכית, מאמנת בכירה לבעלי ADHD, מדריכה מוסמכת של לשכת המאמנים.

זהו סיפור על מפגש אמיתי בקליניקה

מפגש עם נער המתמודד עם התנגדות, חוסר מוטיבציה והימנעות מקושי.

זוהי דוגמא לאופן שבו זיהוי מחשבות שליליות אוטומטיות, עבודה על דפוסי חשיבה מעכבים וחיזוק תחושת מסוגלות יכולים להפוך התנגדות להזדמנות לשינוי.

הגישה מבוססת על חיבור, בחירה ומשמעות במקום ענישה.

כשמתבגר אומר “לא בא לי”:
איך התנגדות יכולה להפוך לשער לשינוי?

המפגש הראשון עם הנער התחיל דווקא באור חיובי.

בתחילת השיחה הוא שיתף פעולה, ענה לעניין ואף אמר שהוא רוצה לשפר את ההתנהגות שלו, בעיקר ביחסים עם אחיו.

היה בו רצון מסוים לשינוי, גם אם זהיר ומוגבל.

אלא שלא חלפו דקות ספורות וההתנגדות עלתה במלוא עוצמתה.

הוא עצר ואמר בפשטות:

הוא לא רוצה להיות כאן, זה משעמם ומעצבן והוא מעדיף להיות בבית מול המסכים.

זהו רגע מוכר לכל מי שעובד עם מתבגרים.

הרגע שבו ההתנגדות יוצאת החוצה בלי סינון, בלי עטיפות.

במקום לנסות לשכנע, להתווכח או “להחזיר אותו למסלול”, בחרתי לעשות משהו אחר:

להסכים איתו. כן, צודק. זה באמת יכול להיות משעמם.

מתוך ההסכמה שאלתי שאלה פשוטה: "אז מה אתה מציע?"

הוא ענה מיד: שנשחק טאקי (כמו עם הפסיכולוגית הקודמת שלו) ולא נדבר על דברים לא נעימים.

התשובה הזו שיקפה היטב את הדילמה הפנימית שלו:

הרצון להישאר באזור הנוחות, להימנע ממפגש עם קושי ולבדוק האם גם כאן אפשר “לעקוף” התמודדות.

משמעות במקום ענישה

בכנות ובשקט הבהרתי לו שמגיעים אליי כדי לשפר הרגלים ולהרגיש טוב יותר ולא רק כדי להעביר את הזמן.

בשלב הזה הוא ביקש לצאת לאמו, שחיכתה מחוץ לחדר.

בשיחה קצרה עם האם עלה דפוס מוכר:

הסתגרות, הימנעות מאחריות ובריחה מקושי.

כששאלתי את אמו מה לדעתה יכול להגביר את המוטיבציה שלו, היא הציעה איום:

שלילת זמן מסך אם לא ישתף פעולה.

כאן היה לי חשוב לעצור ולהבהיר עמדה מקצועית ברורה:

אצלי עובדים הפוך. מרוויחים. לא מפסידים.

לא דרך ענישה, אלא דרך חיבור, משמעות וחוויה של הצלחה.

האם חזרה אליו עם הצעה אחרת:

ללכת יחד לאכול סושי מיד אחרי המפגש ולחשוב ביחד מה יכול לעודד אותו. בלי קשר למסכים.

ההצעה הזו אפשרה לו לחזור לחדר מתוך בחירה ולא ממקום של חובה.

כשהמחשבות מקבלות שם

הוא הסכים להמשיך את המפגש.

בשלב הזה הוצאתי את הספר “מאמן המחשבות” והצעתי שנקרא יחד קטע קצר על מחשבות מעכבות.

קבענו מראש מסגרת ברורה:

רבע שעה של קריאה ושיחה ולאחר מכן הוא מקבל את מה שהובטח לו.

קראנו רשימה של מחשבות שליליות אוטומטיות והוא זיהה את עצמו מיד בכמה מהן:

• “משעמם לי”
• “לא בא לי”
• “תמיד מאשימים אותי”
• “אני לא אצליח בלימודים למרות שאני משקיע”
• “אני יודע מה חושבים עליי”

עצם הזיהוי היה רגע משמעותי

המחשבות, שעד אותו רגע נחוו כאמת מוחלטת, קיבלו שם וצורה והפכו למשהו שאפשר להתבונן בו מהצד.

דרך הספר דיברנו על ה“נמלים”:

דפוסי חשיבה אוטומטיים שמנהלים אותנו בלי שנשים לב:

• שחור לבן
• “תמיד ואף פעם”
• מנהרת העתידות
• קוראת המחשבות

ככל שהשיחה התקדמה, משהו בו נרגע.

המחשבות כבר לא היו הוא. הן היו הרגל מחשבתי שאפשר לעבוד עליו.

כאן מתחילה השיחה האמיתית

מאותו רגע הוא נפתח באופן מפתיע ושיתף ברצף כמעט חצי שעה.

הוא דיבר על מה שמציק לו, מה חשוב לו לשפר, מה החלום שלו וגם מה באמת מפחיד אותו.

השיחה הפכה לשיחה אימונית לכל דבר:

כזו שמחברת בין חשיבה, רגש והתנהגות ומאפשרת בחירה מחודשת.

בסיום המפגש גיבשנו הסכם ברור.

הוא יגיע למפגש איתי מוכן לשתף ואנחנו נלמד יחד על ה“נמלים” דרך חוברת אישית שלו:

חוברת שבה יוכל לכתוב, לזהות מחשבות מעכבות ולתרגל הפיכתן למחשבות מקדמות.

המטרה אינה להיות מושלם, אלא לנסות, לטעות, ללמוד ולבנות בהדרגה תחושת מסוגלות ואחריות.

התנגדות כנקודת פתיחה

לחצנו ידיים.

הוא יצא מהחדר עם הסכם כתוב, חיוך רחב ותחושת הצלחה ומשם המשיך ישר למסעדה עם אימא.

המפגש, שהתחיל בהתנגדות ובסגירות, הסתיים בחיבור, בתקווה ובצעד ראשון לקראת שינוי.

לפעמים, זה בדיוק כל מה שמתבגר צריך:

מישהו שיראה את ההתנגדות לא כמכשול, אלא כהזמנה.

מאת: ליסה גרוסמן. פסיכולוגית חינוכית, מאמנת בכירה לבעלי ADHD, מדריכה מוסמכת של לשכת המאמנים.

מנחת קורס מאמן התפקודים למבוגרים עם הפרעת קשב.

www.lisagrossman.com

מייל: [email protected]