משתפת אתכם בפוסט שכתבה מאירה ברנע גולדברג.
אלה ימים קשוחים ובעיניי חשוב מאוד שנזכור את הדברים האלה שהיא כתבה כאן.
חשוב שנזכור להיות בחמלה, כלפי עצמנו וכלפי אחרים.
אתם אף פעם לא באמת יכולים לדעת איך מישהו אחר עובר את המלחמה הזו
זה לא אותו דבר אם הבן/בת שלך או בן/בת הזוג בלבנון, אם אין ממ"ד בבית וצריך לרדת למקלט שכונתי, אולי גם את זה אין?
זה לא אותו דבר אם יש שלושה ילדים קטנים, אם אחד מבני המשפחה נכה.
אם יש חרדות מעל הנורמה, בעיות פרנסה או בעיות כלכליות דרמטיות שהמלחמה מקצינה אותם, אם בני הזוג לא ביחסים טובים, אם יש אלימות בבית, או דיכאונות חזקים, אם גרים לבד, אם יש מחלות קשות ברקע שהמלחמה פוגעת בשגרת הטיפולים או הופכת את הכל למורכב יותר.
אין לכם מושג עם אילו צלקות כל אחד הגיע מהמלחמה האחרונה וזו שלפניה. אין לכם מושג מה כל אחד עושה במלחמה הזו: למי הוא עוזר, את מי הוא מלווה, במה הוא מתנדב ובמי הוא תומך.
לא הכל כותבים ולא הכל מספרים.
אין לכם מה להתעצבן על אנשים שבוחרים להתעלם מהמלחמה ברשתות החברתיות ומנסים לשדר שפיות.
אני די בטוחה שבמציאות אין דרך אמתית לברוח ממנה ואם זה מה שעוזר להם לעבור את התקופה הזו תאפשרו.
מקסימום תפסיקו לעקוב.
אין לכם מה לכעוס על מי שעוסק רק במלחמה או על מי שמשדר פחד ורק כותב על הרע שלו או רק רק רק על פוליטיקה.
אנחנו באירוע מתגלגל שנמשך ונמשך ונמשך.
בכלל אין מה להתעצבן על תכנים שאחרים מעלים
יש לנו בחירה לא לעקוב או לחסום את מי שלא מתאים לנו, מי שעושה לנו לא טוב.
מישהי כתבה לי שאני מנותקת וממש התחרפנה ממני.
ראיתי שהיא איבדה את זה.
דוקא על סטטוס מאתמול.
אתמול התנדבתי יותר מ- 12 שעות !!!
זה משהו אישי שאני לא מפרסמת עליו יותר מידי פרטים.
הרגשתי איך הפער בין מה שהיא יודעת עלי לבין הבחירה שלה להוציא עלי את הכאב שלה גדול מידי ואין לי איך לענות או להסביר.
לטובתה חסמתי אותה.
הבנתי שכואב לה לראות את התכנים שלי.
אחר כך הבנתי שהיא אמא שכולה. אני לא יכולה להבין את הכאב שלה.
אני מארגנת כבר שנה שלישית יחד עם בית אבי חי את תחרות הכתיבה לילדים לזכרו של סג"ם ינאי קמינקא זכרונו לברכה שנהרג בגבורה בקרב בזיקים.
בנוסף, אני גם זו שנותנת את הכסף לזוכים.
זה שאני מתעסקת כאן בספרים שלי וחיה את החיים שלי לא אומר ששכחתי את ינאי ואת כל החיילים שנהרגו.
אבל היא ואני לא אותו דבר.
אנחנו בכלל לא באותו אירוע.
אני זוכרת הפלה קשה שעברתי ולא הבנתי איך העולם מתנהג כרגיל, איך השמש מעיזה לזרוח ולהראות את פרצופה.
אבל השמש תמשיך לזרוח לא משנה מה קרה לנו.
כשגיליתי שהבן שלי אוטיסט הוא היה בן שנתיים וחצי ואמא אחרת לילד אוטיסט לקחה אותי תחת חסותה.
היא רצתה לעזור לי. היה לה נסיון של שנתיים כבר עם האוטיזם.
הבן שלי והבן שלה התחילו את אותו טיפול. שלי דיבר והתקדם. שלה לא הצליח לדבר. עד היום.
היינו קרובות מאד ולאט לאט שמתי לב שהיא שונאת אותי ונוטרת לי על ההתקדמות של הבן שלי.
זה היה מטלטל.
התנתקנו אחת מהשניה.
עשר שנים אחרי בפגישה פתאומית חלפנו אחת על פני השניה. היא רק ראתה אותי והתחילה לבכות.
היא כמעט התמוטטה כשהסבירה לי שהיא שונאת אותי על תקופת הסטטוסים השמחים על הבן שלי ועל ההתלהבות שלי מכל מה שקורה לו.
היא לא עמדה בזה.
למרות שהיא חסמה אותי, עשר שנים היא קראה אותי דרך העמוד של בת הזוג שלה שנשארה חברה שלי.
לא ידעתי מה לעשות עם העובדה שלפעמים מה שטוב לי פוגע באחרים בלי ידיעתי.
פעם אחרי חמש שנים של טיפולי פוריות, נכנסתי להריון ושמחתי כל כך ואז אחר כך כבר לא הייתי בהריון.
משהו השתבש.
חברה שלי הייתה עם שלושה ילדים קטנים והתלוננה כמה קשה לה והיא נכנסה להריון רביעי בטעות רק כי שכחה פעם אחת גלולה.
היא בכתה לי על זה וחיבקתי אותה ואני זוכרת את הקרב שהתחולל בי, הקנאה, הטינה, השנאה מול הזכרונות של החברות שלנו וכל מה שעברנו פעם וההגיון שאומר לי שהמצב שלה לא קשור אלי וחייבת להיות הפרדה.
שאסור לי לשנוא אותה ונלחמתי בזה קשה.
בכל מקרה מה שרציתי להגיד לכם שאני יודעת שתמיד יכול להיות יותר גרוע, ואני יודעת שיש אנשים שמצבם יותר רע משלי.
זה לא מנחם ולא מעודד.
כל אחד והבעיות שלו ודרך ההתמודדות שלו.
אבל אני מנסה להבין.
באמת שאני מנסה.
אני בוחרת שהפייסבוק שלי ישאר ככזה שמנחם אותי.
זה מה שאני צריכה.
זה מה שעוזר לי.
בחרו בקפידה אחרי מי אתם עוקבים
שימו לב איזה תכנים המוח שלכם מקבל והאם זה מה שאתם צריכים עכשיו.
אם משהו מאיזה שהיא סיבה מכעיס אתכם, מעציב אצכם, מכניס אתם ללחץ – שחררו ממנו לתקופה.
גם אם זו אני.
שמרו על עצמכם בגוף ובנפש.
כתבה: מאירה ברנע גולדברג
צילום: שמרית כץ וינברג.
