מאת : מיכל מנצור – הורות מנצחת לילדי ADHD
לפני הרבה שנים, כשילדיי היו יותר צעירים, הם רבו המון, ("המון" הכוונה להמון, המון, המון!). אני זוכרת ימים בהם נקראתי לזירה פעם אחר פעם לעריכת בוררות והפרדת כוחות. זה הטריף אותי, סיפור המריבות.
בבוקר שבת חורפית אחת התעוררתי לרחשי ילדיי הלוחשים במטבח. ברגשות מעורבים ( מעורבים בעייפות עמוקה), החלטתי שהקטן כבר גדול מספיק כדי להסתובב לבד בבית והגדולה כבר גדולה מספיק. נקודה. "אני לא קמה. הרי בטח בעוד חמש דקות הם יריבו"…
אכולת נקיפות מצפון נשארתי במיטה, משתדלת לנמנם תוך כדי הקשבה דרוכה למתרחש במטבח, והילדים, כלום. רק לחישות וצחקוקים ושלווה, (אגב, כך גיליתי בדמעות של התרגשות שהגדולה יודעת להכין שוקו בעצמה). אני מחכה לפיצוץ שיגיע ממש בכל רגע. והם משחקים כל כך יפה למטה… אני מחליטה: "קומי לטפל בילדים המוזנחים האלה. תראי כמה הם אבודים ובודדים, שהם נאלצו לשמור האחת על השני במקום לריב"… בעוד נקישת צעדי הראשון נשמעת במדרגות, עולה מלמטה צרחה איומה: "אמאאאאא!, הוא נשך אותי!!"…
אחרי שהסרט הזה חזר על עצמו מספר פעמים בשבועות שלאחר מכן, סוף סוף הבנתי: הילדים שלי רבים בשבילי! המריבות הן למעני. הם רוצים לדעת שאני רואה אותם, שיש להם משמעות ומקום במשפחה. הבנתי שאני עושה בדיוק את ההיפך ממה שהילדים צריכים. הם צריכים תשומת לב, ואני מתחבאה במיטה. הם מחפשים משמעות ומקבלים אותה, שלילית!. הם לא צריכים מריבות – הם צריכים אותי!
בכל הבתים, מרבית המריבות בין הילדים נועדו למשוך את תשומת לבם של ההורים ולזכות במקום משמעותי: רואים אותי, משמע אני קיים. אצל ילדי ADHD הסיפור יותר מורכב:
· הם יותר אימפולסיביים. זה אומר שהם רוצים כאן ועכשיו וקשה להם מאוד לחכות לתורם או לוותר לאחרים. זה גם אומר שהם לא מצליחים לעצור רגע ולבחון מה קרה. יש להם "פתיל קצר", הם מתפרצים מאוד מהר ומאוד חזק.
· קשה להם לקרא ולפרש נכון את תגובות האחר.
· קשה להם יותר לראות את הצד של האחר במריבה.
· הם מאופיינים בחשיבה קוטבית: או הכל או כלום. "היא שונאת אותי!", "הוא אף פעם לא יוותר לי!", "הוא אמר לי לא, אז הוא לא רוצה להיות חבר שלי".
· ה"היפרים" ביניהם מייצרים הרבה התנהגויות מפריעות בלי כוונה, הם משמיעים רעשים, מדברים המון ובקול רם, נעים בלי הפסקה ועל הדרך עלולים להפריע או לפגוע באחרים בסביבה.
ילדי ADHD מושכים המהלך חייהם כל כך הרבה אש, מקבלים במשך שנים רבות כל כך הרבה נזיפות וחיזוקים שליליים על התנהגותם, שהם לומדים לקבל משמעות בעיניי ההורים שלהם רק בדרך הזאת: "אני מפריע, משמע אני קיים" או "כועסים עלי, משמע אני קיים". אם הילדים שלכם למדו לקבל משמעות במשפחה דרך דחייה וכעס, הם ימשיכו לחפש משמעות בעיניכם רק בדרך הזאת.
לכם, ההורים, תפקיד מאוד חשוב במריבות בין הילדים שלכם, והוא רחוק מאוד מתפקיד השוטר. אתם יכולים לחסל את הדפוס הזה של "אני זקוק לאישור על כך שאני משמעותי בעיניי הוריי – אני מייצר התנהגות מפריעה – כועסים עלי – אני קיים".
האתגר שלכם הוא להראות לילדים שהם יכולים לקבל משמעות ותחושת שייכות גם מתוך התנהגות חיובית.
בבתים בהם גדלים ילדי ADHD הדרך "הרגילה" לא מספיקה. כדאי לעזור להם לפתח מודעות לעצמם וללמוד כלים לניהול הרגשות שלהם ולפתרון יותר יעיל של קונפליקטים.
אז איך גורמים להם להפסיק לריב?
הנה כמה כללים שיעשו לכם סדר בכל הנוגע לתפקיד שלכם כשהילדים רבים:
1. עבדו על התגובה הרגשית שלכם לריב. הילדים רבים. נקודה. זה משרת אותם וזה לא אומר שום דבר על כשירותכם כהורים.
2. חזקו התנהגות רצויה. כמה שיותר. במקום להסתתר כשהילדים מסתדרים יפה ולצוץ רק כשהם רבים, עשו בדיוק ההיפך: הופיעו בכל פעם שהם משחקים יפה ותנו להם תשומת לב ומשמעות, והתעלמו (אני יודעת כמה זה קשה!) כשהם רבים. גשו אליהם ותאמרו שאתם גאים בהם, כמה זה נעים לכם וגם להם. תנו נשיקה ותגמלו עם זמן הורי איכותי (למשל, בקשו להצטרף למשחק).
3. התבוננו בילדים וזהו "זמנים מתים", בהם השעמום וחוסר המעש עלולים להצית את הצורך של ילדי ADHD בגירויים. מה ניתן לשנות או לתכנן כדי למנוע מריבות צפויות מראש? (לעודד אותם להביא משחק לנסיעה ארוכה, להחליף מקומות ישיבה סביב השולחן, לבקש עזרה ולצרף אותם לפעילות שלכם, לתת תפקיד או לעודד אותם למצוא תעסוקה).
4. זהו "שטחי אש" וקבעו כללים ברורים ככל האפשר (טבלת תורנויות מקלחת, הסכם שימוש משותף במחשב או באייפד, כללים מוסכמים על כולם לגבי שימוש האחד בציוד של השני).
5. אל תתערבו. עצם ההתערבות שלכם מתגמלת את הילדים בתשומת לב על התנהגותם הלא רצויה. התאפקו. כאשר לא יקבלו במה למריבה שלהם, המריבה כבר לא תשתלם.
6. עם זאת, כדאי ללמד את ילדי ADHD בהדרגה כלים לנהל את האימפולסיביות ולהבין את התנהגות האחר. כאשר אתם מזהים התנהגות שעלולה להתפתח למריבה גדולה, גשו אליהם לפני שהם רבים והשבו את תשומת לבם למריבה המתפתחת: "יעל ותומר, שימו לב שאתם מתחילים להתווכח וזה עלול להיגמר בריב. זה הזמן לדבר ולנסות לפתור את הדברים". הביעו אמון: "אני סומכת עליכם שתסתדרו". הכוונה היא לבחור להיכנס לתמונה מדי פעם, כדי לעלות מודעות להתנהלות שלהם, לא להתערב בכל פעם שיש מחלוקת.
שימו ♥: אתם נכנסים לפני שיש מריבה, עושים את העבודה, ויוצאים משם. זה שונה מהתערבות שלכם במצב של מריבה, זריקת איומים והערכת בירור. כל אלה מלמדים את הילדים שמריבה היא הדרך לקבל מכם תשומת לב ומשמעות, והופכים את המריבה למאוד משתלמת.
7. השתמשו תחילה במעט גישור עזרו להם לזהות את הרגשות שלהם, הנחו אותם להסביר האחד לשני מה רצונם ועזרו להם להרחיב פרשנויות לגבי התנהגות האחר, (מה מפריע לך? אתה יכול להסביר לאחיך במילים מה אתה צריך? הוא מאוד כועס עכשיו כי הוא לא מצליח להרכיב…). בהמשך הניחו להם לפתור לבד.
8. מה עושים עם אלימות? קבעו לעצמכם קוים אדומים (אלימות פיזית, קללות) ואל תתערבו אלא בחציית קו אדום. הפרידו את הילדים ותאמרו: אתם מכים (או מקללים) אז אתם לא יכולים לשחק יחד כרגע. חזרו לשחק כאשר תרגישו שאתם יכולים לשחק יפה ולפתור את הבעיות שלכם בלי אלימות.
9. הילדים רבו? פה זה לא בית משפט! אל תנהלו חקירה משטרתית ואל תשפטו. אתם ההורים של כל הילדים המעורבים ותמיד יהיה אחד שיפגע. הימנעו מלקחת את תפקיד השופט ולפסוק מי אשם ומה גזר הדין עבור כל אחד. אתם מנציחים את תדמית הקורבן של האחד ואת תווית "המציקן" של האחר. אתם מונעים מהילדים לקחת אחריות על המעשים שלהם ולא מאפשרים להם לפתח אמונה ביכולתם לפתור את הקונפליקטים שלהם בעצמם.
10. למדו אותם "לנקות את השולחן". אין צורך להכריח לבקש סליחה. יותר חשוב לעודד אותם לדבר על מה שהיה, (וגם זה לא בכוח), אחרי שהרוחות נרגעו, ולחשוב יחד על אלטרנטיבות לפתרון קונפליקט דומה בפעם הבאה.
11. שקפו ברגישות ובצורה עניינית איך ההתנהגות שלהם מפריעה לאחים ומה יהיו התוצאות: "יונתן, עדי מדברת בטלפון והרעש הזה מאוד מפריע לה לשמוע, לכן היא מתעצבנת" או "שים לב לפנים של אחיך ותקשיב למילים שהוא אומר לך: הפנים שלו כועסות. הוא אומר לך שהרגל שלך פגעה בו וזה כאב לו" הציעו עזרה במציאת סימנים מוסכמים או עזרים לניהול ההתנהגות המפריעה.
12. הסבירו לאחים שה"רעש" וההפרעות אינם מכוונים ולמדו אותם לסמן לאח "ההתנהגות הזאת מפריעה לי" ולהציע פתרונות. (דני, אני מכינה שיעורים והשירה שלך מאוד מפריעה לי להתרכז. בגלל זה אני מבקשת שתנמיך את הקול).
13. כולנו רבים לפעמים. גם ההורים. היו מודל להתנהגות נכונה במהלך ואחרי מריבה.
מריבות, צרחות והתפרצויות אלימות לא חייבות להיות חלק ממציאות המשפחה שלכם. אפשר לגדל ילדי ADHD באווירה רגועה ואוהבת, ולהיות הורים גאים לילדים משגשגים.
